אנחנו חיים בעידן שבו בינה מלאכותית מציירת תמונה בשלוש שניות ומלחינה שיר בדקה אחת. אבל קורה משהו מוזר: דווקא עכשיו, אנשים מתחילים להתלהב מקצות אצבעותיו של אומן שליטש את מלאכתו חמישים שנה.
הם צופים בנטפליקס בסדרות תיעודיות על נפחים מסורתיים עד הפרק האחרון, לוחצים לייק על סרטוני רילס באינסטגרם של “נאג’ון צ’ילגי” (Najeon Chilgi — אומנות שיבוץ צדפות בלכה קוריאנית), ומגיבים “זה הסטייל האמיתי!” על סרטונים של אנשים לבושים “האנבוק” (Hanbok — הלבוש הקוריאני המסורתי) ורוכבים על סקייטבורד. האם המסורת הפכה פתאום ל"קול"? לא. המסורת תמיד הייתה קולית. מה שהשתנה הוא הדרך שבה מציגים אותה.
מה שאני רוצה לדבר עליו במאמר הזה הוא בדיוק אותה “דרך”. אני קורא לה Culture Blending.
מה זה Culture Blending?
במילה אחת — זוהי “אלכימיה תרבותית” שמפרשת מחדש מסורת קפואה בחושים של ההווה, ומשלבת תרבויות שונות בתכלית כדי ליצור ז’אנר חדש לחלוטין.
הלב של הרעיון עומד על שני עמודים. האחד הוא חיבור על ציר הזמן: לגשר בין מורשת העבר לחוש של ההווה. השני הוא חיבור על ציר המרחב: לערבב את האסתטיקה של קוריאה עם העולם, לשלב יופי ממרחבים תרבותיים שונים. כשהשני הצירים האלה נחתכים, נולד דבר שלישי שאיש לא ראה כמותו.
זה לא “שיחזור” פשוט שמוציא את הישן מהמחסן ומציג אותו כמות שהוא. זו עבודה שמבטאת את רוח העולם (Spirit) דרך המרקם הקוריאני האותנטי (Texture), או שמזרימה את הנשמה הקוריאנית לתוך דקדוק עולמי. זהו זיקוק לכדי אמנות פופ גלובלית (Global Pop Art) שכל אדם בעולם יכול ליהנות ממנה באופן אינטואיטיבי.
נקודת שילוב ראשונה: לחטוף את העין — שילוב חזותי
ישן לא אומר מיושן. להוכיח ויזואלית שזה אופנתי ומלוטש — זה האתגר הראשון.
חשבו על הצבעים הנוצצים של “נאג’ון צ’ילגי” — אומנות שיבוץ הצדפות שלוקח שלושים שנה לשלוט בה. יופי מעורר יראת כבוד כשלעצמו. אבל כשמניחים את זה בתוך ארון זכוכית מתחת לתאורת מוזיאון, רוב האנשים חולפים ליד בלי להתעכב. עכשיו דחסו את אותם הצבעים לתוך סרטון קצר של חמש-עשרה שניות בקצב מרהיב — השעמום נעלם ונשאר רק הפליאה. זה הופך לתוכן עם מיליוני צפיות.
תמונה של “סונבי” (Seonbi — מלומד קוריאני מסורתי) חובש כובע “גאט” (Gat — כובע קוריאני מסורתי) ורוקד במועדון ב"הונגדה" (Hongdae — שכונת האמנות והנוער בסיאול). או מישהו לבוש האנבוק ורוכב על סקייטבורד. ההפתעה הזו היא מה שחוטף את המבט. המוח האנושי מתוכנת אינסטינקטיבית להגיב ל"זר בתוך המוכר". וזו אסטרטגיה מחושבת.
מה אם נתלה שלטי ניאון בסגנון סייברפאנק מתחת למרזבי בית “האנוק” (Hanok — בית קוריאני מסורתי) שליו? ההנאה החזותית כשעבר ועתיד מתקיימים יחד בפריים אחד. המתח שנוצר מההתנגשות הזו הוא הנשק החזק ביותר בארסנל של Culture Blending.
נקודת שילוב שנייה: לשבות את האוזן — שילוב שמיעתי
בצלילים הספוגים בזיעת האומן יש תהודה ייחודית שאין כמותה. כשמתרגמים את התהודה הזו ל"צליל הריגוע" שאנשים בני זמננו אוהבים, קורה קסם.
מכות הפטיש של הנפח. קשקוש הנול. הצליל של מכחול נוגע בנייר “האנג’י” (Hanji — נייר קוריאני מסורתי). הגבירו את ה"צלילים הגולמיים" האלה. צלילי העבודה החיים בסדנה הופכים לתוכן ASMR שמרפא את הנדודי שינה של בני דורנו. ואכן, סרטונים כאלה כבר צוברים מאות אלפי צפיות ביוטיוב.
בואו נלך צעד נוסף. מה קורה כשמניחים ביט היפ-הופ כבד על המנגינות העצובות של “פנסורי” (Pansori — שירה נרטיבית קוריאנית מסורתית)? או מערבבים אותן עם קצב Lo-fi חלומי? נולדת “פלייליסט שירי עבודה” מושלמת ללמידה, לעבודה, להליכה בודדת בשעות הקטנות של הלילה. המוזיקה המסורתית הקוריאנית כבר לא כלואה באולמות הקונצרטים המסורתיים. היא חודרת לאוזניות של אנשים בכל רחבי העולם.
נקודת שילוב שלישית: לגרום להם להחזיק — שילוב חוויתי
לצפות במסורת רק בעיניים מאחורי הזכוכית של מוזיאון — זו “צפייה”. לגרום לאנשים להחזיק ולחוות את המסורת כחלק מחייהם — זו “חוויה”. Culture Blending מעצב חוויות, לא תצוגות לצפייה.
חשבו על קמעות ואסטרולוגיה שנחשבו לאמונה תפלה. למה אנשים היום מתלהבים מטארוט ו-MBTI? כי בעולם מלא אי-ודאות הם מחפשים ולו נחמה קטנה. כשקוראים את המניע הפסיכולוגי הזה, הקמע הקוריאני המסורתי “בוג’וק” (Bujeok) יכול להסיר את תווית ה"אמונה תפלה" ולהיוולד מחדש כמוצר עיצובי לטיפוח בריאות הנפש. קמע דיגיטלי לרקע הסמארטפון, כרטיסי קמע בטיפוגרפיה אופנתית — הם מקבלים חיים חדשים לגמרי כפריט שמנחם את החרדה של האדם המודרני.
גם אוכל — אותו דבר. לא מדובר פשוט במכירת עוגת אורז. אלא במכירת הסיפור “של הסבתא שקמה בארבע בבוקר להכין אותה בידיים מתוך אהבה לנכד שלה”. מה שהצרכן קונה הוא לא עוגת אורז, אלא אותה “חמימות” מנחמת. ברגע שמלבישים על חפץ סיפור, תג המחיר נעלם ובמקומו מופיע תג הערך.
נקודת שילוב רביעית: להפיל גבולות — האסתטיקה של ההכלאה התרבותית
מכאן מתחילה ההרחבה האמיתית של Culture Blending. לא רק שוברים את חומת הזמן, אלא גם את חומת המרחב.
דמיינו את ה"קלאוורה" (Calavera) — אותן גולגולות צבעוניות שמופיעות בחגיגות “יום המתים” (Día de Muertos) במקסיקו. עכשיו דמיינו שצובעים את הגולגולות האלה בדוגמאות “דנצ’ונג” (Dancheong — עיטור עץ קוריאני רב-צבעוני) ומקשטים אותן בטכניקת שיבוץ הצדפות של נאג’ון צ’ילגי. ברגע שבו הלהט המקסיקני הבוער פוגש את רוח האומנות הקוריאנית העדינה, נולדת אמנות שלישית שלא הייתה קיימת בשום מקום על פני כדור הארץ.
זה לא “פיוז’ן” שטחי. זהו ביטוי הרוח של תרבות זרה (Spirit) דרך המרקם של התרבות הקוריאנית (Texture). הכלים קוריאניים, אבל הסיפור הופך לשייך לעולם כולו. וגם ההפך אפשרי.
גם שילובים בתוך אסיה עצמה מרתקים. מה אם נשים עיצוב פרחים בסגנון “זן” (Zen) יפני בתוך “דל האנגארי” (Dal Hangari — כד הירח הקוריאני המפורסם)? או נשלב את האיפור הדרמטי של “ג’ינג’ו” (Jingju — האופרה הסינית מבייג’ינג) עם תנועות הריקוד של “טלצ’ום” (Talchum — ריקוד המסכות הקוריאני)? כשהיופי האסייתי עובר עריכה מחדש בדקדוק מודרני, זה לא “שימור המסורת” אלא “אבולוציה של המסורת”.
אז למה דווקא עכשיו?
הסיבות שבגללן Culture Blending זוכה לאור הזרקורים בעידן הבינה המלאכותית ברורות.
ראשית, בלתי-ניתן-להחלפה. בינה מלאכותית יכולה לשלב נתונים, אבל היא לא יכולה לחקות את ה"מגע" שנרקם במשך חמישים שנה. ה"סיפורים" החבויים בהקשר תרבותי לא קיימים בנתוני האימון. גם אם האלגוריתמים ישתכללו עד אין קץ, הם לא יוכלו לשכפל את רטט ידו של האומן.
שנית, יכולת התרחבות. כשאפשר לספר סיפור מקסיקני עם חומרים קוריאניים, ולשפוך רגש קוריאני לתוך אסתטיקה יפנית, ה"מקומי" הופך סוף סוף ל"גלובלי" אמיתי. ברגע שנפילים את הגבולות בין תרבויות, שוק התוכן מתרחב ממדינה אחת לעולם כולו.
שלישית, נדירות. אנחנו בתקופה שבה ההתנגשות בין אלמנטים שונים וזרים — שמולידה תוצר “יחיד ומיוחד” — נחשבת יוקרתית יותר מכל מוצר חלק שיצא מפס הייצור במפעל. מה שנמצא בקצה הנגדי של הייצור ההמוני — זה הפרי של Culture Blending.
לא לנקות את האבק, אלא להפוך גם את האבק לאופנתי
המהות של Culture Blending היא בסופו של דבר זו:
לקחת בתעוזה עתיקה מאובקת ותרבות זרה מארץ רחוקה, ללוש אותן יחד, ולהפוך אותן לפריט החם ביותר שכולם בעולם חולמים להשיג. להפוך את המסורת מ"חובה לשמר" ל"משאלה שרוצים להגשים".
אולי מה שהעידן הזה צריך הוא לא מי שמשחזר את העבר בשלמות, אלא מי שיודע לתרגם אותו בדרך הקסומה והמושכת ביותר.
איזה “שילוב” תתחילו אתם?