“הפוליטיקה עוסקת במאבק; הממשל המחבר עוסק בחיבור.”
מה שאנחנו צריכים כעת אינו עוד “פוליטיקה” (政治) אלא “ממשל מחבר” (通治).
למה דווקא “ממשל מחבר” (通治)?
מסורתית, נהגנו לכנות את ניהול המדינה “פוליטיקה” (בסינית: 政治 — שלטון הצדק). המשמעות המקורית היא לתקן את המעוות ולהשליט סדר.
אך הנקודה שאני מבקש להעלות כאן היא שונה. כשמתבוננים בחברות רבות החוות משבר כיום, מגלים שהן אינן קורסות בגלל עצם קיומן של בעיות, אלא משום שערוצי התקשורת והחיבור שלהן חסומים.
קולות מהשטח אינם מגיעים להנהגה, תסכולים אינם זוכים למענה בתוך המערכת הממסדית, ותפיסות עולם שונות אינן נפגשות לעולם.
לכן, במקרים רבים, האמירה “הממשל המחבר נעדר מלכתחילה” מדויקת הרבה יותר מהאמירה “הפוליטיקה כשלה”.
התו 通 (Tong) במושג 通治 משמעותו “לחבר, להעביר, לפתוח”. לפלס דרכים, לאפשר לשיח לזרום, ולקשר בין מוסדות. זהו אופן הנהגה שפותח את החסום וקושר מחדש את הניתק.
כאשר החיבור נחסם בארבעה צירים
כדי לדבר על “ממשל מחבר”, עלינו להבהיר תחילה: מה בדיוק צריך לחבר? ניתן לחלק זאת לארבעה צירים מרכזיים.
חיבור הדרכים — תשתית ותנועה (道路)
תחבורה, לוגיסטיקה, סחר ותנועת אנשים. האם ישנה זרימה חופשית בין העיר לפריפריה, בין הפנים לחוף, בין המדינה לשכנותיה?
זרימת השיח — שפה ומידע (言語)
תקשורת, מידע, חינוך ורשתות דיגיטליות. האם מעמדות חברתיים ודורות שונים מסוגלים לחלוק בסיס עובדתי משותף ולהחליף דעות שונות?
חיבור המוסדות — מערכות המדינה (制度)
חוק, מנהל, מיסוי ומערכות רווחה. האם התהליכים בין השלטון המרכזי למקומי, ובין הביורוקרטיה לאזרח, אכן מקושרים ונגישים?
סולידריות חברתית — אמפתיה (共感)
המינימום הנדרש של אמפתיה בין מנהיגים לאזרחים, בין רוב למיעוט, ובין קבוצות אידאולוגיות יריבות. האם עדיין נשמרת התחושה ש"גם האדם ההוא — אנושי בדיוק כמוני"?
במבט היסטורי, כל עוד ארבעת הצירים הללו תפקדו, ולו באופן חלקי, החברה החזיקה מעמד. אך כאשר כולם נחסמו בו-זמנית — היא התפוצצה. כך קרה ברומא, כך קרה בשושלות סין, וגם הטוטליטריזם של המאה ה-20 לא היה יוצא דופן.
מצב של פוליטיקה ללא ממשל מחבר
המציאות שאנו עדים לה לעיתים קרובות כיום נראית כך:
פוליטיקה יש בשפע. בכל יום מהדורות החדשות מלאות במאבקים. ממסגרים, מפלגים ומגייסים את בסיס התומכים.
אך ממשל מחבר — אין. העימותים אינם שוככים, איכות החיים אינה משתפרת, ונתק התקשורת רק הולך ומעמיק.
הדבר נובע מכך שהפוליטיקה נעשתה אובססיבית ל"צדק" (正) המוחלט.
“אני צודק ואתה טועה. אני נלחם כדי להשליט את הצדק שלי.”
פוליטיקה מסוג זה היא הכרחית. פוליטיקה שנאבקת עדיפה לאין שיעור על פוליטיקה שמטאטאת עימותים מתחת לשטיח.
אולם, כאשר ישנו רק מאבק ללא כל “חיבור”, הפוליטיקה הופכת במהרה לתעשייה שכל מטרתה להעמיק את הקיטוב. שכן, כדי לשמר את בסיס התומכים, חייבים להפוך את היריב לרוע מוחלט — ישות שאין אפילו טעם לנהל עמה דיאלוג.
בנקודה זו, הפוליטיקה והממשל המחבר נפרדים לחלוטין:
- פוליטיקה (政治): אומנות ההתנצחות על מי צודק ומי טועה.
- ממשל מחבר (通治): אומנות שימור ערוצי התקשורת כדי למנוע את התפרקות החברה — ללא קשר לשאלת הצדק.
אף אחד מהם אינו מספיק כשלעצמו. הבעיה היא שמדינות רבות כיום משקיעות את כל מרצן בראשון, ומזניחות כליל את השני.
גם מלחמה היא “החיבור הגרוע ביותר”
אנו נוטים לכנות מלחמה “כישלון הדיאלוג”. אך במבט מפוכח יותר:
“מלחמה היא המסר האלים והיקר ביותר, המופיע רק לאחר שכל ניסיון לתקשר במילים התרסק לחלוטין.”
מרידות, מהומות, מלחמות אזרחים ומלחמות בין מדינות מעבירות תמיד את אותו המסר:
“מכיוון שסירבתם להקשיב לנו, לא נותר לנו אלא לדבר באש, בדם ובגופות.”
רק לאחר תום המלחמה מתחילים תהליכי הפסקת אש, משא ומתן, הסכמים ושיח של שיקום. באירוניה מרירה, כאשר הממשל המחבר אינו פועל בזמן, המלחמה מגיעה באיחור כדי “לפתוח ערוצים” בכוח.
משום כך, מטרתו של הממשל המחבר היא פשוטה בתכלית:
“לנהל מראש את ערוצי השיח, המוסדות והיחסים — כדי שמלחמה לא תהפוך לאמצעי התקשורת האחרון.”
אם ניכשל בכך, אנו עלולים למצוא את עצמנו שוב בעולם שבו פגזים ופליטים מדברים במקומם של בני אדם.
המוסר המינימלי של הממשל המחבר
אם כן, מה אמור להיות הקריטריון לממשל מחבר? ניתן לסכם זאת בשני כללים פשוטים:
אל תחסום בכוונה ערוצים קיימים
חופש עיתונות, חינוך, דיון ציבורי, חשיפת שחיתויות והשתתפות אזרחית. ברגע שהשלטון מתחיל לסגור את הערוצים הללו רק משום שהם “לא נוחים” לו, הוא אולי קונה לעצמו שקט, אך החברה מתחילה להירקב מבפנים.
אל תיצור בכוונה אזורים מנותקי-שיח
אותן קבוצות המוכללות תחת הכותרת “הם”. אותה פריפריה שזעקותיה אינן מזיזות דבר במדיניות. ככל שהמרחב המודר הזה גדל, יום יבוא ושפת האלימות תפרוץ מתוכו ותחליף את שפת הפוליטיקה.
מנהיג אינו יכול להיות מושלם. עם זאת, קיים הבדל תהומי בין מי שניחן ב"רצון לחבר" לבין מי שסבור ש"אין רע בחסימה".
הצעה: לדבר על ממשל מחבר במקום על פוליטיקה
אינני קורא לביטול הפוליטיקה. האומנות של חשיפת עימותים וניהול מאבקים היא הכרחית.
ואולם, אני מאמין שהמושג שצריך להישמע בתדירות גבוהה יותר בעידן הנוכחי קרוב יותר ל"ממשל מחבר" מאשר ל"פוליטיקה".
השאלה אינה מי הנחית את המכה החזקה ביותר, אלא מי הצליח לחבר בין אנשים בצורה רחבה, עמוקה ויציבה יותר לאורך זמן.
כלל זה תקף למדינות, לחברות מסחריות ולקהילות כאחד.
כוח אין למדוד ב"יכולת לשלוט בדברים רבים", אלא ב"יכולת לאפשר לאנשים רבים לתקשר זה עם זה".
הפוליטיקה מסוגלת לשרוד גם כאשר היא סופגת ביקורת על מאבקיה. אך כאשר הממשל המחבר קורס — החברה כולה קורסת עמו.
לכן, בעת הזו, אני מבקש לשאול שוב:
האם אנו עוסקים בפוליטיקה או בממשל מחבר?
ואת מי, ועד כמה רחוק, אנו באמת מתכוונים לחבר?